ד"ת לפרשת דברים ותשעה באב

על חורבן הבית ואיכה, צער השכינה, הגלות והישועה שתבוא
בדבר התורה לפרשת דברים ותשעה באב.

מאת הרב רון יוסף

לק"י
 
פרשת דברים / הרב רון יוסף הי"ו
 
"אלה הדברים אשר דיבר משה" – הוכיח משה את עם ישראל לפני מותו וגם זאת הוכיח ברמז ולא פירט להם במה חטאו ועוד אומר להם "לא אוכל לבדי שאת אתכם" והכוונה שלא יוכל משה להיטיב עם העם לאחר שחטאו כמו שאמר ה' לקין "הלא אם תיטיב שאת" ומתרגם אונקלוס "אם תטיב עובדך ישתכח לך" כלומר יסלח לך, והראייה ה' נושא עוון כלומר נושא עוונותיהם של ישראל עד שיחזרו בתשובה, והראייה שאומר משה "ה' אלוהי אבותיכם הרבה אתכם" כלומר השפיע עליהם לולא כן, דן אתכם לפי מעשיכם כרגע.
ומברך אותם משה "ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים.. וברך אתכם כאשר דיבר לכם"
כאשר דיבר הכוונה "אם בחוקותי תלכו" ומשה בא להוסיף: כאשר תסורו מן הדרך תעמוד לכם ברכתי
כמו שתמיד עמד משה וביקש מה' "אל נא יחרה אפך" כלומר תמיד יהיה מלמד על עם ישראל סניגוריה.
"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" – 'איכה' רומז על החורבן 'ויסר' רומז בפסוק על 3 פעמים איכה.
הראשון רמוז במילה 'טרחכם' שזה איכה שנאמר על אדם הראשון שחטא איכה שכן נברא בערב שבת וחטא והלא הטורח בערב שבת יאכל בשבת, והלא יכול אדם הראשון לטרוח מעט ולא לעבור על לאו של "לא תאכל ממנו". השני 'ומשאכם' רומז על חורבן בית ראשון שחרב עבור ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים
השלישי 'וריבכם' רומז על חורבן בית שני שחרב עבור לשון הרע כמו "ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט".
כדי להבין גודל צער השכינה על חורבן הבית וגלות ישראל ומתוך זה נסיק מה צריך להיות הצער על ירושלים
אומרת הגמרא (ברכות ג'): אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה. ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם."
רש"י מפרש שהשמחה של הקב"ה מתייחסת לתקופת בית המקדש וצערו הוא אחר החורבן. השמחה והצער קשורים אחד בשני, שכלל ישראל שואפים לראות גילוי כבוד שמים. שמחתו של הקב"ה שמרגישים חשבון כבוד שמים בבריאה ומתפללים על זה ואז ה' אומר אשרי המלך שמקלסין אותו, אבל באותו זמן מתעורר
צער השכינה שעדיין הם רחוקים מן השלמות ולכן ה' אומר: אוי לו למלך שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו משולחן אביהם.
"ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו, בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה" כלומר ראיתם השגחה שיש לכם. ה' הוציא אתכם ממצרים, עשה לכם ניסים גדולים והביא אתכם עד המקום הזה והנה איבדתם את האמונה והביטחון בבורא אבל "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם" והנה מגיעים להבטחה הגדולה שתיכנסו לארץ ישראל והנה לא אביתם לעלות פחדתם ואמרתם "עם גדול ורם ממנו" פתאום נראה לכם כביכול קשה לה' יתברך העם היושב בארץ, ומשיב בהבטחה ליהושע "כל אשר עשה ה' לשני המלכים סיחון ועוג כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתם עוברים שמה" ומתי תבוא הישועה? כאשר יש ביטחון ואתם עוברים בלי פחד.
 
תשעה באב
 
ימי בין המצרים תחילת הצרות. בי"ז בתמוז נהיה בקע בחומה רמז 'והיה עקב תשמעון' כיוון שלא הולכים בדרך ה' נהיה בקע בחומה ובקע בשינוי אותיות קבע, עשה תורתך קבע וקבע עתים לתורה.
ולכן גלתה יהודה מעני, ואין עני אלא בחכמה כמו שכתוב "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם"
"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה הייתה" כותב רבינו רבי אלימלך מרמינוב זצ"ל: כיוון שחטאו בשוגג והנביאים צווחו שחטאו במזיד. וכותב בעל גור אריה על קימו וקבלו (קידושין ל"ט) שבישראל
מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ובגויים מחשבה רעה מצטרפת למעשה. ובזכויות ההיפך. וקשה וכי יש משוא פנים? וכתוב שישראל טובים בשורשם ועצמיותם. והגויים שורשם ועצמיותם רעה ולכן הכל הולך אחר השורש וזה שלא גמר מחמת המניעה הוא. ולכן ישראל שחשב דבר רע ח"ו זה שוגג ולכן לא נחשב לו עד שגמר מעשה.
הנה כל העריות בתורה איסורן איסור עולם. אבל נידה איסורה לפי שעה שכתוב "וספרה שבעת ימים ואחר תטהר" ולכן חטא חטאה ירושלים זה שוגג על כן לנידה הייתה שכל העריות נאסר עמהם גם הייחוד אבל נידה לא נאסרה בייחוד ולכן לא עזבנו ה' גם בגלות.
נבין כעת עניין הגלות שלנו שאנו אומרים 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה' שקודם בחורבן בית ראשון מדובר שלנידה הייתה נמטאה שבעת ימים וכנגד זה 70 שנות גלות, 10 שנים ליום וזהו בחינת 70 פנים לתורה שנפלו מכל הפנים וחזרו בהם. וכעת הגלות שלנו הייתה כאלמנה לומר לך כמו שאישה שהזיווג הראשון נפטר ולכן יותר קשה יהיה הזיווג האחרון מהראשון ולכן ישבה בדד וזה בחינת "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם"
 
יהי רצון שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה לעם ישראל בחיינו ובימינו ונזכה לראות בבניין ירושלים אמן.
 
שבת – שלום !