כאילו בהזמנה

"אם אתה דתי והומו, תצא מהארון! לחיות בתסכול ובכאב כל החיים בגלל השקר הזה לא יוביל אותך לשום מקום." כך כותב לנו אסף במכתב אישי למערכת הו"ד ומבקש לפרסמו

מאת אסף

כאילו בהזמנה, בשלושת הימים האחרונים ה"רעש" סביב ההומוסקסואליות והדת תופסים חלק נכבד במדיה התקשורתית על כל גווניה וצורותיה השונות.

זה החל בכתבה של יוחאי אתמול,וכתבתו של הרב רון יוסף היום.
במקרה או שלא, אתמול בלילה שודרה תוכנית, שאת שמה אני לא זוכר כרגע, שעסקה אף היא בדת הנוצרית והיהודית ויחסיהם להומוסקסואלים.

ולמה הזמנה?
אני נמצא בשנים הראשונות של גיל 30, תל אביבי מן המניין, עברתי הרבה דברים בעיר הזאת בעשר השנים האחרונות עם כל המשתמע מכך, דברים שאני מצר עליהם ודברים שהייתי כנראה צריך לחוות על מנת לכאוב, לאהוב, להתנסות ויותר לא לגעת.
עד גיל שש השתייכתי לחינוך הממלכתי דתי, וכן ילד שחונך בחינוך הממלכתי דתי זוכר טוב מאוד דברים שעבר וספג שם.
לאחר מכן החשיפה לעולם החילוני לא אחרה לבוא ועד הצבא התרחקתי ככל שיכולתי מהעולם הדתי.
בתקופת הצבא, שירות בבסיס סגור ורחוק מהבית, התחילה לבצבץ ולעלות שוב סוגיית הדת. מה קורה כאן בעצם מסביב? למה אנחנו כאן וכו'.
מה גם ששלושה חיילים מהבסיס חזרו באותה התקופה בתשובה, דבר שגרם לתהליך להתעצם ולעלות שוב אצלי אחרי 13 שנה.

התהליך תפס תאוצה מבחינת המצוות ששמרתי (או שהשתדלתי לשמור), תפילין, ברכת המזון, בית כנסת ועוד.
מה שהפתיע אותי הייתה התגובה של ההורים שלא ראו את העניין באור חיובי, הם עצמם כבר לא היו בדת.
זכורה לי שיחה עם אבא שלי ששאל למה בעצם זה קורה. התשובה שלי הייתה (ובדיעבד כנראה הכנה לקראת הבאות) "זה כמו שבן אומר להוריו שהוא הומו, אני אומר לכם שאני חוזר בתשובה". גם התגובה שלהם וגם התגובה של בת זוג שהייתה לי באותה התקופה דיי הנחתי לעולם הזה בצד.
מה גם שהייתי לקראת שחרור ולא רציתי לצאת ממסגרת מגבילה ולהיכנס למסגרת מגבילה אחרת.
עברתי שלוש שנים מלאות בצבא הגנה לישראל כחייל מן המניין.
אמנם לא הייתי חייל קרבי, אבל תרמתי את חלקי למדינה ואפילו השתחררתי כחייל מצטיין.
הביטחון העצמי שלי שהיה בקרשים הלך והתעצם עם הזמן.
בניתי לעצמי אישיות משל עצמי, אישיות מסוגרת ומיוחדת, ברוב המקרים הייתי לבד, אפילו בחרתי להיות לבד.


אני לא יודע אם בעקבות אירוע מסוים שעברתי בתור ילד או דחף מסוים שהיה לי בפנים לקראת השחרור עלה בי צורך כלשהו לטעום קצתמהאחר.
הייתה לי כאמור חברה. הייתה לי חברה כמעט שנתיים בתקופת הצבא.
אבל אחרי שנפרדנו החלו לעלות אצלי אותם רגשות שאולי כדאי לנסות....
ואז השתחררתי.
וכן
בתור חייל משוחרר יצא לי להגיע הרבה לעיר הגדולה. לתל אביב.
משהו בעיר הזו משך אותי.
עיר החטאים הבלתי נגמרים.
באחד מביקורי בעיר נתקלתי בו, בהומו התל אביבי הראשון שהכרתי בחיי.
הייתי כולי אחוז התרגשות.
`אני מכיר הומו!!!`

מאז אותו היום מצאתי לעצמי כל מני סיבות לנסוע לתל אביב, מנסה למצוא עוד אנשים כאלו, מנסה למצוא את עצמי ומצאתי לפעמים, ולצערי תחילת הדרך לא הייתה קלה.
לצערי הכרתי את הצד האפל והמכוער של העולם הזה.
במשך הזמן התחלתי להכיר אנשים אחרים ששייכים לעולם הזה. גם אנשים יפים יש בעולם הזה מסתבר.
חשבתי הרבה על החיים החדשים האלו שאני מתחיל עכשיו.
עלתה בי השאלה `אני הומו? אולי אני סתם רוצה להתנסות? אולי צדקו כל אותם רשעים בעבר שהדביקו לי כינויים כשהייתי ילד?".

את היציאה שלי מהארון אני לא אספר כאן כי הייתה כאובה ומשמחת כאחד.
היום אני כבר לא בארון וחי טוב מאוד עם עצמי.
ועכשיו נשאלת השאלה למה ההקדמה הארוכה הזאת על היותי דתל"ש והומו?
ובכן, בשנה האחרונה בעקבות אירועים שחוויתי אני מוצא את עצמי יושב ושואל את עצמי שאלות.
למה בעצם קורה איתי מה שקורה איתי? האם אני הומו? האם אני רוצה לחזור בתשובה? האם אני בכלל נמשך לגברים?
כל מני דברים החלו להיות מאוד ברורים ומאוד משמעותיים עבורי.....
והנה בתקופה שבה אני שואל את עצמי השאלות האלו הנושא הופך להיות עניין ציבורי:
מצד אחד הרבה אנשים מתחזקים, בניהם גם הומואים, מצד שני יש יותר חשיפה לעולם ההומואי מאשר לפני חמש שנים או יותר.


אני יודע ובטוח בזה
אם אתה הומו ואתה נמשך לגברים לחזור להיות סטרייט (אם ההגדרה הזו היא בכלל נכונה) זה לא משהו שאפשר לרפא באמצעות רב, ארגון או עמותה או פסיכולוג.
אם אתה דתי והומו, תצא מהארון! יש היום הרבה הומואים דתיים ורבנים שמקבלים אותם.
לחיות בתסכול ובכאב כל החיים בגלל השקר הזה לא יוביל אותך לשום מקום.


ועוד נקודה למחשבה: אחוז ההתאבדויות בקרב ההומואים הוא האחוז הגבוה ביותר.
המסקנה שלי מכל התהליך שאני עובר בעצמי:
תהיה מי שאתה, תאהב את עצמך כמו שאתה.
אל תחייה בשקר.

תודה לארגון הו"ד.

אסף.